בזמן כזה שבו מתעוררות ביתר תוקף שאלות מהותיות לגבי זהות ישראלית ויהודית, פוליטית ומחשבתית, בזמן כזה שהאדם מוקף אינפורמציה למכביר והגישה אל הידע נגישה וקפיצות ברחבי העולם אפשריות, בזמן כזה שבו לכאורה הכל נאמר ונחקר מתעוררת השאיפה למקד ולהבהיר את הראייה האישית ולמצוא את הדרך לאחוז באמצעים האפשריים כדי ליצור ולחיות באופן שיגרום לאדם להרגיש שקיומו בעל חשיבות ומשמעות מבחינה אישית ייחודית ומבחינת השפעתו על המרחב בו הוא חי, לא תאורטית ולא אקדמאית ולא פוליטית ולא כל צורה שרירותית מוגבלת אחרת אלא בצורה כזאת שלשאלות יש תשובות ודאיות. מ.ר.י. משתלבת בתאור הזה כתנועה ישראלית עכשווית ומהפכנית.

מ.ר.י. – מקום רוחני ישראלי

מ.ר.י. שמה לעצמה כמטרה להביא לביטוי הלכה למעשה את ההויה הישראלית.

מדובר בבני אדם המאמינים ביהוה להבדיל מהזרמים היהודיים, מובן מכך שהם חייבים לממש את אמונתם ואת פולחניהם בצורה הייחודית להם.

הויה ישראלית   

תרבות – אמנות – חשיבה – זהות.

ההויה הישראלית באופן האורגני ביותר עובדת בכוון של טשטוש הגבולות בין המושגים הנ"ל עד כדי קבלת ערך כולל ומאוחד שהוא ההויה הישראלית.

ההנחה הבסיסית היא שזהותו של הפרט הישראלי לא באה לידי ביטוי, היא מדוכאת ומוכחשת מרצון. ההויה הישראלית היא תפיסת עולם מחשבתית ומעשית המחזקת אצל הפרט זהות אינדיבידואלית, גורמת לו ללקיחת אחריות אישית בלי הבדלים של קטן וגדול, פנימי וחיצוני, ויוצרת מצב של ראייה אשר גורמת לאדם להבין את עברו האישי והקולקטיבי ובאופן ברור את עתידו הטוב והאפשרי. ההויה הישראלית מודעת ומכבדת את העובדה שעיצובה וביטחונותיה נובעים מהכרת כוח החיים המודע והממשי אשר נקרא יהוה.   

כדי להבין את הערך 'הויה ישראלית' יש לבחון מספר ערכי יסוד הנובעים מתוך ההויה הישראלית לאנשים שמבינים אותה ומאידך משמשים צוהר לאלה שרוצים להכיר אותה. לפני שנביא את הערכים האלה לכתב נרצה שערכים אלו להויתנו קיימים אורגנית באדם בכלל ובבני האדם החיים בארץ ישראל בפרט. ערכים אלו הם:

א.       עם כמקבץ אנושי עם מכנים משותפים לעומת פרט עם תפיסת עולם אישית וייחודית שאינה תלויה בשום גורם סביבתי אחר מלבדו.

ב.       ישראליות – עם ישראל לעומת יהדות – עם יהודי.

ג.        אלוהים כתפיסה דתית ובמקביל התפיסה הישראלית של האלוהים ככוחות המעצבים את העולם הנראה לעין. זאת לעומת יהוה, אל אחד, הנגיש לאדם הישראלי, יכול להיות קיים בתוכו ומקנה לו את היכולות להבין ולקרוא תגר על המציאות הנראית לעין, קרי: אלוהים.

 
הבה ונפתח את הערכים המוזכרים לעיל:

א. עם - אדם

העם מאז ומתמיד היווה את היחידה האנושית הכוללת בעלת מאפיינים ברורים וערכים משותפים מוסכמים שקבלתם באופן טבעי יצרה חיי קהילה רציפים, ריבונות על טריטוריה, היסטוריה ותוצאות שהוכרו ואומצו על ידי עמים אחרים או שנדחו על ידיהם. באופן ברור ביותר מתחלקת האנושות לעמים, חלקם נוצרו מחמולות ושבטים שהתבססו ספציפית במקום גיאוגרפי וחלקם נדדו אל מקום גיאוגרפי שבו התבססו. היו כאלה כדוגמת האימפריות שרצו להרחיב את תחום שליטתם אל מעבר לתחומם האורגני. במהלך הקיום האנושי נעלמו מעל פני האדמה עמים רבים והפכו להיות מה שמכנים היסטוריה. עמים אחרים נקראים בשמם הקדום אך בעלי תפיסה אחרת מן השם המקורי. בכל מקרה תפיסת העם היתה כה חזקה עד שבאופן גורף גרמה לאנשים להילחם זה בזה או לא לבוא בברית הנישואים או להירתע אינסטינקטיבית מבן העם שלא נמנה על בני עמם. כל עם בתורו ויחסית לשכניו שמר על גבולותיו האורגניים והתקומם כנגד השפעות זרות. תפיסת העם מלבד ההיבט הנורא שפירטנו כרגע יצרה מצב שאיפשר פיתוח של תפיסות, פיתוח של אסתטיקה, שלא יכולים היו להיהפך למציאותיים אלמלא קיומו של העם. כדי להבין כיצד גישרו אנשי הרוח של כל עם ועם על הדואליות שבין העובדה שאתה חלק מקבוצה גדולה לבין תפיסתך את עצמך כיחודי, יש לבחון את הצורה שבה זה נעשה נקודתית. הידועים ביותר הם היפנים שיצרו מצב של נתק מהעולם החיצון להם בו זמנית טרחו לחדד את דייקנות ההבעה האנושית ולראייה הציור היפני, המחול היפני, המוזיקה היפנית, שמביאים את הביטוי האנושי למדרגות קיצוניות של הבעה. נראה גם את האפריקאים על שבטיהם שבאופן הפשוט ביותר קידשו את טובת הכלל על טובת הפרט. הם מצאו שהפרט מרוויח מקבלת הדאגה לכלל (בשלב מאוחר יותר נבחן את התוצאות הטראגיות של מהלכים אלה כשנדון בפרט). נראה גם את הצוענים או את הבדואים שלמרות שחיו בסביבה גיאוגרפית תחומה הרי לא טענו לחזקה על האדמה אלא חיו בקרב עמים ריבוניים אחרים. נראה גם את העמים שלאחרונה מכנים כאתנו המתפתח בכיוון של לאומיות שנמנעת ממנו בשל אינטרסים של עמים הסובבים אותו או אלו שהשתלטו עליו כדוגמות העמים שהרכיבו את ברה"מ, הכורדים והיוגוסלביים – בוסניים – צ'צ'ניים. את הדואליות שהצגנו קודם פתרו עמים אלה בידיעה שהם חיים על זמן שאול ובמצב של גלות שאינה מאפשרת להם את הלוקסוס שבגישור על דואליות כזאת. נראה גם את האינדיאנים שלא הוגדרו כעם אלא כשבע ממלכות. האינדיאנים כמו הטיבטים והאסקימוסים גישרו על הדואליות הזאת בהכתרת הרוח ובעבודת אותה רוח כאולטימטום המעשי שיוצר שלמות אנושית. כמו שציינו קודם הדאגה של הפרט לקולקטיב בראש סדר עדיפויותיו יצרה מצבים חריגים אמנם אך טראגיים. אותו פרט שמסיבה כלשהי לא השתלב בתפיסה המקובלת הוקא, נדחה ולעיתים הוכרז אף ככופר. לעיתים היתה זו תוצאה של גילוי של חדשנות שהקדימה את זמנה כמו שנהוג להתנסח ואף שברבות הימים הוכחה כבעלת ערך חשוב גרמה לו לאותו אדם באותה תקופה לבידוד ולהרחקה מהשבט. מדובר במקרים של גילויים בשטח הרפואה, מבנה העולם, מוזיקה וכדומה. אין צורך לפרט יותר מזה את הסיבה שמצבים אלה ברובם הגיעו לטראגיות היות ולאותו אדם היתה חסרה נקודת המשענת הקולקטיבית והלגיטימציה שיש בחסות העם. לכאורה בני אדם אלה מכל התרבויות והגזעים מהווים אתנו מנטלי בפני עצמו אף על פי שהם עצמם לא רואים זאת היות וכל אחד מהם מזהה את עצמו באופן אישי ביותר כחבר בקהילה שדחתה אותו. מצב זה דומה למצבו של הפרט אשר לא נדחה על ידי הקהילה באופן מופגן אך אימץ לו השקפת עולם בדלנית כתוצאה מאי הסכמה ואי קבלת הערכים הדומיננטיים שמתנגשים בבוטות בתפיסת עולמו האורגנית, האישית והלא שרירותית. רוצה להגיד: "לא מתאים לי", "לא בא לי", "אני חושב אחרת". תפיסה זו אמנם הולידה יצירות פילוסופיות, אמנותיות והגותיות נעלות אך בו בזמן לא גישרה על הדואליות שבין מצבו של הפרט לעצם היותו באותה קהילה. תפיסת עולם זו היא שהביאה את אותו פרט למצב של חיים בתוך בועה, בהתכחשות מתמדת לעברו, לעתידו, ובמקרים רבים גם לתוקף היותו בהווה. כמובן מהדברים האלה פרט זה החי על פי הכרתו האישית בלבד מגיע למצב של ניוון ושעמום שגורמים לו לטשטוש ברמת הזהות הקולקטיבית וברמת השייכות הגיאוגרפית. ניתן לראות בפרט כזה עלה נידף, עץ ללא שורש או גמל שנאלץ לחיות באלסקה. ההויה הישראלית מגשרת על הדואליות שבין העם לפרט בכך שהיא רואה באינדיבידואל בעל השקפת העולם הבדלנית מרכיב הכלל ומכך מובן שאינדיבידואלים אלה יוצרים עם. טובת הכלל אינה מופרדת מטובת הפרט והפוך גם הוא נכון. היות וכך, אל עם שכזה יכולים להצטרף אינדיבידואלים מכל הגזעים, מכל התרבויות, מכל העמים ומקיימים למעשה את האידאל המדיני: "ללא הבדל דת, גזע ומין". אלא שהם לא מתפקדים בתוך מערכת דמוקרטית אלא מתפקדים בתוך מערכת אורגנית עממית, המכבדת את עברה ושואבת ממנו כוח ויחד עם זאת פתוחה אל השינוי הנובע מהכרה אינדיבידואלית שבעתיד.

ב. עם יהודי מול עם ישראל

כדי להבהיר את ההבדלים שבין שני המושגים 'עם יהודי' ולעומתו 'עם ישראל' נפתח מערכת של עובדות ראשוניות, חלקן מוכרות וחלקן ידועות אך לא מובנות בהקשר הכולל. ברור הוא שעובדות ראשוניות אלו נובעות באופן הישיר ביותר מספר הספרים. עובדות אלו ראוי שייבחנו ללא שום דעה מוקדמת וללא שום פרשנות דתית או אקדמאית. אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שלאדם דובר העברית יש את היכולות לראות עובדות ראשוניות אלו כחלק מעצמו.

 
אל העובדות:

אדם – שמה של החיה בעלת שני הרגליים, זוג עיניים, יכולת דמיון והגשמתו. חיה זו מהווה מין אחד בעל ריבוי פנים, צבעים ואופני התנהגות.

אברהם יצחק ויעקב – תאור התפתחותו של אינדיבידואל במשך הדורות כשאברהם נקרא עברי, יצחק בנו חסר הגדרה ספציפית ויעקב, בנו של יצחק, הופך להיות הישראלי הראשון. עדיין לא עם.

יעקב-ישראל – מקבל את השם ישראל כשם פרטי וכשם עם שעתיד להיות. יעקב מוליד שנים-עשר ילדים המרכיבים את שבטי ישראל.

ארץ ישראל לעם הישראלי.

תורה – תאורה של תפיסת עולם מחשבתית, גמישה ונוקשה בו זמנית.

לעומת זאת, העובדות הראשוניות של העם היהודי:

אדם הראשון – היה יהודי וכמובן מכך אברהם, יצחק ויעקב וכן הלאה.

שבט יהודה – שבט יהודה הוא היחידי שנותר משניים-עשר שבטי ישראל אשר נעלמו מעל פני האדמה. אחד משניים-עשר שבטים הופך להיות עם יהודי.

יעקב-ישראל – אתה יהודי כי אביך ואמך יהודים. יעקב הוא יהודי וזאת חרף העובדה הבולטת שהוא אח תאום לעשו, מה שעושה לפי התורה היהודית את עשו ליהודי, אך לא כך הוא בעובדה הראשונית הישראלית, שכן ידוע הוא שעשו הופך להיות עם שנקרא עם אדום ויעקב הופך להיות עם שנקרא עם ישראל.

ארץ ישראל לעם היהודי.

דת – תפיסת עולם מחשבתית נוקשה הנסמכת על שכר ועונש, מחזיקה בעבר כתכתיב להווה ולעתיד.

הקוראים את שורות אלו יכולים להבין מתוך העובדות הראשוניות של העם היהודי והעם הישראלי את התהום הפעורה בין התפיסות. שאלות רבות יכולות להתעורר מהעמדתן במבחן של עובדות ראשוניות אלו והמסקנות לא פשוטות. הבה ונחשוב על מהלך העם בזמנים קדומים: ישראל ושניים-עשר בניו המהווים חמולה מורכבת משבטים עוברת להתגורר במצריים. אחד מבניו של יעקב, יוסף, משמש שם כפקיד בכיר. הקשר הוא אישי משפחתי. ההגירה מתבצעת מטעמים של לחץ כלכלי. לאחר ארבע מאות שנה עוזבים המונים את האימפריה המצרית מלחץ ומתסכול מתמשכים של עבדות וחיים בצל אומה אחרת. שם הם נקראים עבריים. היציאה אל המדבר היא יציאה אל ארץ שלא ראו מעולם, ארץ אבותם. משך שנות הליכתם במדבר הם מבררים ומחפשים את הדרך המחשבתית הנכונה כדי לקיים חיים ללא שלטון של אדם באדמתם וברוחם. תקופת השופטים היתה נסיון ראשוני, ולמעשה האחרון, להביא חשיבה מדברית זו למעשה. רצונו של העם להמליך עליו מלך היווה את נקודת המשבר הראשונה המתמשכת עד לימים אלו ממש. עם ישראל, שיהוה אלוהיו, הושתת על התפיסה הרוחנית, אישית וקולקטיבית, שהורידה את הצורך, עד כמה שישמע הדבר אוטופיסטי, מהשימוש בבתי-משפט, משטרה ומוסדות בתי-ספר וכו'. עלייתו של המלך, בניגוד גמור לדעתו של מנהיג העם שמואל באותם ימים, גרמה להיווצרותה של צורת חשיבה מקבילה שהלכה והתרחקה מהמקור כשהיא יוצרת משך השנים דת. היא הדת היהודית. השקפת עולם זו הלכה ונעשתה דומיננטית יותר ויותר היות והיא נטתה ליצור זהות בינה לבין שאר אומות העולם הרעיון היה: "נהיה ככל העמים". רצון זה להיות ככל העמים הוליד פטרנים של ממשל, תפיסת עולם וקאנון רוחני שאמנם הפכו להיות זהים במידה רבה לשאר אומות העולם, אך יצרו מצב של נתק בין התפיסה הישראלית המקורית לבין האנשים שחיו בתוכה, שהפך ברבות הימים לאוטופיה על אפשרותו של האדם לחיות כישראלי. בנוסף לרצון זה להידמות לשאר אומות העולם נמנה שתי עובדות חשובות נוספות והן העובדה שעצם הרעיון לחיות חופשי היה מאז ומתמיד זר ומוזר לבני האדם ברובד המעשי אך שימש חלום מזין לשגרת קיומם, מה שהפך את האפשרות להגשימו למאבק של יחיד מול רוב בעל תפיסה קולקטיבית עם מסורות בנות אלפי שנים והרגלים הנובעים מכך. דבר שני שגרם להעמקת הפער היא העובדה שהעם גלה פעמיים מעל אדמתו ובאופן טבעי כדי לשמור על זהותו במקום אחר עם תרבות, זהות והתנהגות אחרים, נוצרה תפיסת עולם הבנויה על העבר אך מוגשמת בהווה עם מגבלות המקום והתרבות האחרים. לדוגמה הישראלים שגלו נשאלו על ידי בני המקום שאליו הגיעו מהיכן הם ועל כך ענו ממלכת יהודה או ממלכת ישראל כשהם מציינים את מיקומם הגיאוגרפי ולא את זהותם או מיקומם הרוחני בתוך מערכת מגוונת של תפיסות. בתגובה לכך ניתן להם השם הכולל: יהודים – אלה שבאו מיהודה, ואף כי שם זה שימש כצורה להעליב דבקו בו אותם בני אדם כשמאמצים אותו וברבות הזמן אף משוכנעים כי זהו שורש מחצבתם. דוגמה נוספת הוא האיסור על אכילת בשר וחלב יחדיו, דבר שגרם באופן אוטומטי להתבדלות מן החברה שבתוכה חיו ולהסתמכות בלעדית על בני קהילתם. כדי להבין מדוע מהלך זה הוא חשוב להבנת ההבדל בין העם היהודי לעם הישראלי נראה כי כעובדה ראשונית בא מספר הספרים המשפט שעליו מסתמכת היהדות: "לא תאכל גדי בחלב אימו". הבנת המשפט הישירה היא פשוטה והגיונית, היא אומרת שאין לאכול גדי שאך נולד ויונק מאמו אלא לתת לו את האפשרות לחיות קצת. זהו חוק הומניטרי ולא חוק של התבדלות מבני אדם אחרים. העובדה הזאת ואלה שצוינו לפניה גרמו שוב, אנחנו מדגישים, ליצירתה של חשיבה יהודית חדשה ושונה מן התפיסה הישראלית המקורית.

ג. אלוהים – יהוה

כדי להסיר את הסטריאוטיפ הקיים לגבי המונחים 'אלוהים' ו'יהוה' נבחן גם במקרה הזה עובדות ראשוניות: לגבי אלוהים, הרי שמדובר בגוף רבים: אל אחד, אלוהים רבים. ומכאן גם השם היהודי: אדוניי. עובדה ראשונית נוספת היא ציון חוזר ונשנה של יהוה כאל אחד עם שם אחד. "יהוה אחד ושמו אחד". עובדה ראשונית נוספת היא שהאל אשר בשמו מתנבאים, האל אשר מבטיח את ההבטחות לעם ישראל או מעניש אותם הוא יהוה ולא אלוהים. מצוין בספר הספרים כי "יהוה הוא האלוהים" ובספרות הזוהר מבינים ערך זה או תפיסה זאת כביטוי של האצלת כוחות של יהוה על האלוהים אשר מצידם יהפכו לחסרי כוח אלמלא יהוה. מן הכתוב עולה הרבה פעמים העובדה כי יהוה מדבר עם הבן אדם ישירות לתוכו ובאופן הטבעי ביותר. יהוה היא מרות שנובעת מבחירה אישית, מראיית הכוחות המעצבים את עולמנו כחלק אינטגרלי מאיתנו, להבדיל מן התפיסה היהודית אשר רואה באלוהות כוח חיצוני המובן רק למעטים ונבחרים. עובדה ראשונית שסותרת טיעון זה הוא סיפורם של אלדד ומידד המתנבאים במחנה ישראל כשהעם בא אל משה ומבקש להרוג אותם, על כך אומר משה בתגובה: "מי יתן וכל עם יהוה נביאים". השאלה הנשאלת לעיתים קרובות היא: אם יש אלוהים? זאת שאלה שנובעת מתפיסה הרואה באלוהים כוח המנותק מבני האדם אשר משכנו בשמיים ומשם יראה הכל. אחרי מותו של האדם, זאת אומרת התפוררות גופו הפיזי הוא יקבל את גמולו לפי חישובים של שכר ועונש. החולשה בכל מערכת הטיעונים שפורטה כאן היא שמעולם לא חזר אדם ואישש את העובדות האלה. לעומת זאת תפיסת יהוה ככוח הקיים באדם, יוצר עולמו ובעל תודעה חיה המתקשרת בצורה המובנת והנקלטת אצל בני האדם ומכך גם שהשכר והעונש, החיים והמוות, כאן ורק כאן הם, אין צורך בשופט כי השופט בתוכך ורואה ושומע ויודע ומגיב. אין צורך בעונש על ידי בני אדם אחרים מתוך הבנת העובדה כי אם החיים רוויים בתודעת יהוה אזי החיים, כמו שאומרים, יחזירו כגמולך.

אחרי שבחנו את דרכי היסוד: עם לעומת פרט; עם יהודי לעומת עם ישראל; ואת אלוהים – יהוה, ובהנחה שאכן הבנו את אותם ערכים, אנחנו מוצאים את עצמנו מיטלטלים בין עבר מוכתב ומקובע לבין עתיד לא ברור, מה שהופך את ההווה לחסר עמוד שידרה. את ההיטלטלות הזאת אפשר לראות גם ככוח המטלטל את נפש האדם בין שני קטבים: המעשי והאוטופיסטי. היטלטלות שאף על פי שיצרה מנעד רגשי ואמנותי רחב הרי שיצרה נורמה אנושית מקובלת אשר לא מקדמת את האדם אל ההבנה שהוא כה חפץ בה, הבנה שתגרום לאיחוד במובן הפשוט ביותר של המעשי עם האוטופיסטי, של העבר עם העתיד. מצב זה הוא מצב שרוב בני האדם נמנעים מלהכנס אליו ישירות היות והם מודעים באופן אינטואיטיבי למחיר שיהיה עליהם לשלם עבור הכרה זאת. מחיר שהוא לא תיאורטי אלא מוכח וקשה. כדי להבהיר זאת ניתן דוגמה של אדם צעיר הבא אל הוריו וטוען כי הוא דור חדש הרואה עולם חדש ושיש לו בעיה עם הגדרתו כיהודי, עם כל הכבוד להוריו אשר באו על פי רוב וכנראה מלאומים שונים ומגזעים שונים, הרי שהוא מזהה את עצמו כישראלי שנולד בישראל, חי בישראל וכל כולו פרי מאמציהם וחלומותיהם של הדורות הקודמים. הוא הוא הגשמת החלום, הוא הישראלי אשר חי מחדש על אדמתו. אדם שכזה בדרך כלל ייתקל ביחס עוין מצד הקרובים אליו ביותר, יואשם בבזיון עבר עמו, אם מדובר בחילונים הרי שהוא ייחשד כאשם העומד לחזור בתשובה, אם זה דתיים השאלה רטורית, ובכלל היחס מצד החברה הקרובה יהיה כשל אדם שלקח את החוק לידיים. בצורה כזאת או אחרת רוב הישראלים הנולדים בישראל מגלים בשלב זה או אחר חוסר השתלבות, בעיות של התאמה ובעיות של התאמה עם החברה. הראיה האורגנית של האדם כישראלי נעטפת על ידי חינוך מגמתי ועל ידי נורמות מקובלות במידה כזאת שהן הופכות להיות שריון שקוף המונע חשיפה כנה וללא פחדים של עצמו כלפי הסביבה ושל עצמו כלפי עצמו. רוצה לומר: הוא לומד להכחיש את זהותו, הוא לומד להתאים את חזונו החדש אל האפשרויות המצויות. ההויה הישראלית היא מקום פנימי שאין מקום פנוי ממנה באדם הישראלי. היא תפיסת עולם הנוצרת מתוך ערבוב גזעים, תרבויות וארצות שונות ליצור אנוש אחד שמכיל את כל הרב- גוניות הזאת בטבעיות מדהימה ומזהה את אותה רב- גוניות כחלק אינטגרלי מזהותו הקולקטיבית. ידע עשיר הפורץ את גבולות הזמן והחלל מתועל אל עבר אדם זה. הנחותיו, מסקנותיו ותפיסת עולמו בכלל מבוססת על נסיון כביר ורב- גוני של האנושות על כל תרבויותיה. ידע זה שאין לחפשו בכרומוזומים או בשינון של כתבים או בשהות פיזית בארץ הולדתם של הוריו הוא ידע רוחני ישיר הקיים לצידה של ההויה הישראלית כמו האויר שעוטף אותנו ואינו נראה לעין, משם שואב האמן את דמיונו ומשם שואב האדם את ידיעותיו האינטואיטיביות, שכן צעדיו של האמן ושל האדם נעשים כבר על קרקע לא בתולה ומתאפשרים בהווה העכשווי בשל חיות העבר בהווה. עם ישראל הוא העם היחידי שקידש את יהוה, אלוהי החיים, והכיר בכך שיהוה יצר את ישראל, ישראל נוצר מראיית יהוה ומימושה. ההויה הישראלית היתה בתאוריה נחלתם של כל אלה החפצים בה אולם במהלך הזמן הפכה למתת שמעטים החזיקו בה וראו את עצמם ואת קודמיהם כחלק מהאדם העתיד לבוא. בני אדם אלה יכלו בוודאות לתפוס את הייחוד שבתפיסת עולמם בראש ובראשונה מתוך הכרה חותכת, שכוח החיים קיים בכל ושיש לו את הרצון להפוך את העולם לעולם טוב יותר, חכם יותר, נאור יותר, הוא הכוח המנתב אותם אל ההכרה החותכת לא פחות שהכרת כוח החיים הקיים בכל נובעת מתוכם. הכרות חותכות אלו יוצרות בלי שום צל של ספק ראייה פיזית שונה של המציאות. זאת אינה מליצה, ההויה הישראלית יוצרת בפרוש ראייה שהיא ראיית רוח, העולם שמסביבך נטען במשמעות, באוירה מלאה ואתה חש שאין גבולות בין ראייתך הפנימית והחיצונית ויותר מזה, מצב תפיסה שכזה ממוסס את החיץ שבין הפנים לחוץ, שבהמשך יוצר הרגשה מוחשית של השפעה מיידית על הסביבה והשפעת הסביבה מיידית על עצמך בצורה שאיננה סותרת את הויתך הישראלית המתגבשת תדיר. ההויה הישראלית מכירה בעובדה שחזרנו והזכרנו והיא יכולת הפרט להכיר לבחון וליצור מתוך תפיסתו האורגנית ללא צורך בשום עזרים נלווים חיצוניים. המשפט התנכ"י שמסכם את הגישה הזאת הוא המשפט שאומר משה לישראל טרם עלייתו להר נבו בשם יהוה, אחרי שנות דור של דיבורים הוא מסכם זאת כך: "כי בפיך ובלבבך לעשותו". משפט זה מצטרף למשפטים אחרים או למקרים אחרים בהם העם כולו נוכח בגילויו של כוח החיים כדוגמת סיפור אליהו בכרמל וכדוגמת הקראת הספר על ידי עזרא לעם. מקרים אלה מעידים כי לעם היתה היכולת המיידית לקלוט את המסר ללא מתווך או מסייע. ההויה הישראלית מבחינת תולדות האנושות מהווה תקדים יוצא דופן וחד פעמי בשל העובדה שבמשך כאלפיים שנים היא היוותה הבטחה, זרע שלא פקע וחלום שימומש. מצב זה נותן לפרט הישראלי את הפריבילגיה לבחון את עברו ולבנות את עתידו לכאורה מחדש עם מטען העבר אך ללא הנוקשות והמוגבלות שישנם לעמים אחרים אשר רצף קיומם לא נקטע. ההויה הישראלית כפרט וככלל מבוססת על השאיפה לחירות החשיבה, לחירות הקיום, חופש הביטוי, יכולת ההגשמה העצמית ומימוש האידיאלים האנושיים הנשגבים בפשטות יומיומית בטוחה ומתמשכת גמישה ורעננה מכוחו הבלתי מתפשר של היחיד השש אלי העתיד המתחדש שמפרה את ההווה שלפעמים תקוע. ככלל יוצר מצב זה שתיארנו לעיל תכונות אנוש ייחודיות, כתוצאה מכך הישראלי הוא אדם פתוח לעולם אך בעל תפיסה מגובשת וקשוחה, מחוספס ובוטה ויחד עם זאת עדין ומתחשב, גלוי לב ובו זמנית קולט את זולתו ללא מילים. לכאורה אבסורדים וניגודים אלה מתיישבים יחדיו בטבעיות ומעידים על רוח ונפש גמישים ובעלי יכולת תגובה מהירה. כל מצב הויה אחר מזה בהכרח יצור טיפוס נוקשה מקובע אמנם חסר סתירות אך משעמם, בנאלי ומנוון. משתמע מכך שההויה הישראלית היא מצב מחשבתי אנושי המשמש גשר מעל סתירות, גשר מעל הפער בין המעשי לאוטופיסטי, גשר מעל זמנים עתיקים לזמן עכשווי, גשר בין תרבויות שונות ומגוונות והכל בתוך סביבה טבעית שאם הפרט מספיק ברור לעצמו חיזוקים להויה זאת יגיעו מכל מקום ובכל זמן. וכאן המקום להביא את משפט המפתח, את האימרה הרעיונית הכוללת שמהווה את ההגדרה המדויקת לערך 'ישראל' והיא המשפט שנאצר ליעקב בזמן שהוא מקבל את השם ישראל, המשפט נאמר על ידי יהוה: "ושרית עם אנשים ועם אלוהים ותוכל". שרית – אנו מבינים מילה זאת כהיית עם ובסופו של דבר יכולת, מה שמובן מכך שלא החברה ולא המציאות הנראית לעין ואף רעיונותיך הפנימיים והנשגבים לא היוו מעצור בפניך אלא למרות זאת ובגלל זאת התקדמת. אם רצינו ליצור אדם חדש בארץ ישראל, אם רצינו להפוך את החלום העתיק למציאות נושמת, אם רצינו להגיע אל העתיד כשאנחנו שלמים בגופנו וברוחנו הרי שההויה הישראלית מורגשת כאפשרות הסבירה ביותר.